Lambranças de Tzipora Feingelernt
דוד (“דדיניו”) וציפורה פיינגלרנט
דדיניו נולד בבלו הוריזונטה, ברזיל, בשנת 1933, בן שלישי מתוך ארבעה, ליעקוב ובלה פיינגלרנט. שני ההורים למדו באודסה, והגרו לברזיל עם מטרה ללמד עברית. הם התישבו בריו דה ז”ניירו, והאב יסד את הגימנסיה היהודית הראשונה בברזיל, ונחשב לאחד ממכונני החינוך העברי והאידיש במדינה.
אני נולדתי בריו בשנת 1933. שם נולדו גם אחי ואחותי, הגרים היום בישראל. למדנו בבית-ספר שנוסד ביוזמת הורים שרצו לחזק את הזהות היהודית.
דדיניו – אותו הכרתי בתנועה – אופיין במעורבות חברתית וחתירה לצדק ולאמת, תכונות שליוו אותו כל החיים. היינו חלק מהגרעין השישי, וב-1955 באנו לקיבוץ ברור חיל, יעד לעליה התנועתית במשך שנים רבות. לא פעם יצא לי לדבר עם אנשים שבין היתר תהו ושאלו: למה עזבתם את ברזיל, ולמה באתם לקיבץ?
היינו בתנועה שסיפקה לנו הנאה וענין. הקו שננקט היה של אידיאולוניה והגשמה
חיינו בצניעות ובפשטות, בישוב בתחילת דרכו, נטול כל תנאי נוחות. הקשר עם ההורים היה דרך מכתבים. התקשייתי לכתוב ולספר על צורת החיים, כי לא רציתי שידאגו. כתבתי באידיש, כי השפה הפורטוגזית לא היתה מספיק שגורה להורי.
גרנו בצריפים, ללא שרותים, ללא מים שוטפים. בחורף לא היה חימום, בקיץ לא היה מאוורר, היינו שופכים מים ברצפה על מנת להקל על החום. בחורף הבוץ היה משתלט על כל הסביבה. ומכיוון שלא הין מדרכות, לא פעם שקענו בבוץ בהליכה בחצר ממקום למקום.
ב-1956 נולדה הבת. התרגשתי ושמחתי, היינו גאים: ילדה ישראלית, צברית, ילידת הארץ. אבל באותם ימים היתה מדיניות הקיבוץ לאסור להוציא תינוקות מבית הילדים, פן ידבקו במחלות.
בעבר, נהגה בקיבוץ שיטת החינוך המשותף, בה הילדים גרו בבתי-ילדים בנפרד מההורים. בארבע היו באים להורים, מבלים איתם מספר שעות וחוזרים בערב איתם לשינת לילה. ההשכבה היתה תהליך ייחודי, לפעמים ארוך ומייסר שכלל שתיה וסיפור על יד המיטה, עד להרדמות הילד. בימי הולדת חגגנו בבית הילדים בצורה סגפנית יפה.
לא היתה טלוויזיה, ובילויים מעטים הביאו רגיעה לאחר שעות העבודה הקשות. אך היו מפגשים חברתיים ספונטנים בערבים בחוץ, בהם התגבשו ידידויות ארוכות ואמיתיות. בשיחות בינינו, בהתאם להחלטה קולקטיבית מושכלת, היינו צריכים לדבר בעברית, אך גלשנו לא פעם לשפה הפורטוגזית, אותה גם הבנים קלטו ומיזגו בניב עברי מקומי.
עלינו ארצה בתקופה שבה ישראל הצעירה קלטה הרבה עולים. אני הייתי מנותקת מהנעשה. הסתובבנו מעט בארץ, וידענו מעט על החיים מחוץ לקיבוץ.
בהתחלה דדיניו עבד במוסך. במרוצת השנים התמסר לתפקידים שונים: מרכז ועדת חברה, מרכז משק, מזכיר קיבוץ. בבוא העת יצא ללימודים והיה לכלכלן המועצה האזורית. הוא נסע לשליחויות מקצועיות קצרות לחו”ל, וגילה מעורבות אישית כלפי האנשים עמם התקשר. הוא אהב מוסיקה, וליווה עצמו בשריקה בהיותו עובד ע”י המחשב.. אהב את המשפחה, הקשיב לכל אחד מהבנים בנטיות דרכם, וכאשר נולדו הנכדים היתה שימחה גדולה, שלצערי ולצער רבים נגדעה מוקדם מדי ע”י מחלה.
אני תמיד עסקתי בחינוך. למדתי הוראה במשך שנתיים בבית ברל, ועבדתי כמורה.
כמנהלת בית הספר היסודי האזורי פעלתי בראיה פדגוגית מתקדמת, ויזמתי הקמת בית ספר פתוח.הנסיון היה מוצלח, אך לא זכה לתמיכה מוסדית מספקת, והתבטל אחרי כמה שנים.
גם לימדתי בסמינר הקיבוצים, והייתי מאבחנת דידקטית מבוקשת במשך תקופה ארוכה ועד לא מזמן.
אהבתי את הדרך בה חנננו את החגים, לכל חג המסורת שלו. השתתפתי בצוות ההכנה של חג הפסח. בערב זה כולם ישבו בצפיפות, כל אחד קרא חלק מההגדה, שלא היתה ההגדה המסורתית, אלא חוברה על ידי חברים בקיבוץ עם דגשים מקומיים ומודרנים. במשך הזמן התעורר ויכוח – למה לא לקרוא את הנוסח המסורתי. וכך אמנם היה בסופן של דבר.
היום כותבים בעד ונגד הקיבוץ. אני שמחה שהשתתפתי בנסיון ייחודי זה, אלא שיש הבדל בין לחיות ברעיונות לבין לחיות את היום-יום. הקיבוץ השתנה, אנחנו השתנינו, אך מבט לאחור מגלה דרך מלאה הישגים וחוויות. כשבאנו ארצה היינו שניים, היום אנחנו “שבט”: שלושה ילדים, נספחים, נכדים, משפחה מורחבת. רכשנו ידידים יקרים מאוד, ומרגישים כי יש על מי לסמוך בכל עת. דדיניו נפטר, חבל שלא ראה את ה”שבט” ולא את הקיבוץ המתפתח בדרך שונה מהמבנה המקורי. ללא ספק הוא היה נותן לו ממחשבתו היצירתית ומנסיונו הניהולי.
לסיום, מילים מתוך שיר שכתב נתן אלטרמן, המתמצתים את החוויה:
אומרים ועושים
ויוצאים לעבוד
באמת בני אדם משונים מאוד
ציפורה פיינגלרנט, ספטמבר 2020רנט
outras postagens:
- None Found