נולדתי ברובע אולריה
אחד מפרברי ריו דה ז'ניירו ב 1953. הורי קראו לי בלומה. אבי היה מהגר מרומניה ואמי ילידת ברזיל. הו הגיעו מפולין לדרום ברזיל בראשית המאה ה 20 במסגרת מפעל ההתיישבות של חברת יק"א
נולדתי פגית, קראו לזה "זיבעלע" (שבע באידיש), ומאז למדתי "לשרוד". להערכתי, אני הפנמתי עובדה זו וסיפורים אחרים באותו הקשר אשר ליוו אותי והשפיעו עלי בתחומים שונים לכל אורך חיי.
ישראל תמיד הייתה ברקע המשפחה שלי. משני צידי המשפחה היו קרובים שכבר עלו לארץ. חילופי מכתבים ופרידות מקרובים שעלו לארץ בנמל ריו דה ז'ניירו הם חלק מזיכרונות ילדות. המחשבות בנוגע לישראל התחילו להתגבש אצלי סביב מלחמת ששת הימים כאשר בפגישה אקראית עם שליח תנועת איחוד הבונים בנימין רויזמן, שכולם הכירוהו בכינוי ג'ימיקו, הדליק את הניצוץ הציוני שבי וגרם לי להצטרף ולפעול בתנועה. שנות השישים המאוחרות היו שנים של עשייה מרובה שזכורים לי כשנים נהדרות הן מבחינת גיבוש אישיותי ודעותיי והן מבחינה חברתית.
בשנת 1971 חברי ואני נסענו לארץ לחוות שנת הכשרה בקיבוץ האון. הייתה זו שנה מעשירה ומשמעותית שנווטה בעצם את ההמשך. השילוב של היכרות עם הארץ, עבודה בקיבוץ, לימוד השפה וסמינרים, תרמו רבות להחלטתי לעלות ארצה. לנופי הכנרת והגולן פינה חמה בלב ובזיכרוני עד היום. חזרתי לברזיל ולתנועת הנוער למשך שנה אחת ובשנת 1973 עליתי במסגרת גרעין סטודנטים לקיבוץ ברור חייל. פרק חיי בקיבוץ היה קצר. באותן שנים למדתי פסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן והמשכתי ללימודי הגיל הרך באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנה זו הכרתי את אלי, בן זוגי ושותפי לחיים.
מאז עסקתי והקדשתי את עצמי לחינוך בכל מיני מסגרות. במתנסים בניתי תוכניות חינוכיות והדרכתי צוותים. אולם, עיקר העשייה שלי לרבות התפתחותי המקצועית עברו עלי בניהול "בית שרמן", שהנו בית מעבר לילדים בסיכון בגיל הרך שהוצאו מביתם והורחקו ממשפחותיהן הביולוגיות בצווי בתי משפט. ההתמודדות מול כל הגורמים – ילדים, הורים, בתי משפט וכו' – לא הייתה קלה ולו מפני שהילדים הגיעו אלינו חבולים בגופם ובנפשם למטרת אבחון טיפול שיקום ונתינת המלצה לשירותי הרווחה על תוכנית ארוכת טווח. חלקם חזרו להוריהם הביולוגיים אך מרביתם המשיכו את דרכם למשפחות אומנה או משפחות מאמצות. נחשפתי לאורך השנים להרבה כאב, לעיניים מבוהלות ונאלצתי להתמודד עם מצבים מורכבים ביותר בחיי הילדים ומשפחותיהם. למעשה, בית הילדים שניהלתי היה מעין גשר שגישר עבר עם עתיד וייאוש עם תקווה. האתגר המקצועי ותחושת השליחות שחוויתי היו עצומים, חזקים ולא פשוטים...מצד אחד עמדו הילדים לנגד עינינו ובמרכז העשייה הטיפולית. הם נזקקו להתערבות טיפולית מסיבית על מנת שהסיכוי שלהם להצליח בעתיד, להתפתח ולהשתלב במשפחות החדשות יהיה גבוה יותר. מצד שני הקשר עם משפחותיהם הביולוגיות המורכבות והקשות כל כך, שגם איתן היינו צריכים לטפל ולענות לצרכיהן. ראינו לנכון ללוות ולכרות "חוזה" טיפולי בזמן השהות של הילדים ובמהלך המפגשים שהתקיימו ביניהם מחוץ ל"בית שרמן", לרוב במרכז קשר של אגף הרווחה. לדוגמה, ילד בן 5 שאל: האם אבא לא מגיע לביקור כי הוא לא רוצה או כי הוא לא יכול? יתרה מזאת, היינו צריכים לשמש "לפה של הילדים" מול אגף הרווחה ובתי משפט. להם הצגנו את מצבם, זיכרונותיהם וצרכיהם. היינו למעשה מאין "שומרי סף" על אורך זמן שהות הילדים במסגרת. תהליכים ביורוקרטיים מצריכים את הזמן שלהם שלרוב אינו תואם "זמן ילד". מושג שעליו היינו צריכים להילחם ולהסביר כל פעם מחדש על מנת לקצר את השהות של כל ילד כדי להעבירו מהר ככל שניתן למשפחות אמנה ו\או מאמצות למען יהיו להם עתיד טוב יותר.
שנם משפטים ששמעתי מהילדים במהלך השנים שחרוטים היטב בזיכרוני: "כאן אוכלים כל יום? כי אני רגיל לאכול יום כן יום לא" או "אתמול חלמתי שאבא רץ אחרי". המשפט הזה שמעתי בזמן ארוחת הבוקר אחרי שבלילה הקודם הוא נלקח לחדר מיון בהתקף חרדה שהתבטא בקשיי נשימה.
במהלך עבודתי בניתי מודל שהביא לגיוס כל צוות העובדים ללמידה וטיפול בילדים. הצוות הפסיכו-סוציאלי ואם הבית היו יציבים יחסית לאורך השנים. אולם, הקושי העיקרי היה נעוץ בבנייה לעיתים קרובות של צוותי מדריכים שהיו מורכבים לרוב מסטודנטים שהצטרפו לעבודה למשך שנה ועד מספר שנים. חלקם ממשיכים עד היום במקצועות חינוכיים וטיפוליים שונים. ניסינו לבנות סוג של "חוף מבטחים" הכי דומה לבית גם אם היה להם זמני. לספק ככל האפשר יציבות בחיי היום יום ולמלא את הצרכים המרובים של הילדים מבחינה פיזית, רפואית, חינוכית ורגשית. עבור חלק מן הילדים התחושה הייתה כמו "להיוולד מחדש".
התמודדנו עם לא מעט דילמות מקצועיות שלא יכולנו או ידענו להגיע לפתרונן המיטבי. המערכות סביבנו, בתחומי הרווחה, משפט ומשפחות, השפיעו לאורך כל הדרך על קבלת החלטות וישומן. למשל, לא תמיד התקבלה ההמלצה המקצועית שלנו. מסיבות משפטיות אנחנו מצאנו את עצמינו מחויבים ליישם החלטה משפטית, לאו דווקא מקצועית, לדעתנו, תוך התחשבות מקסימלית בילדים.
הימים העצובים ביותר היו בדרך כלל בימי קליטת ילדים. מעולם לא התרגלנו לתחושות העצב, להזנחה קשה, בכי ופחד שניכר בפניהם ועיניהם. הרגעים המרגשים ביותר היו אלה כאשר "שלחנו אותם לדרכם" לדרך חדשה אשר הפיחו בנו תקווה בלב. ידענו וזכרנו מהיכן ובאיזה מצבים הגיעו אלינו והתבוננו איך ולאן הם יוצאים... הייתה המון תקווה לצד חשש וגם אמונה ביכולת ההישרדות של הילדים. וכך חייתי גם אני. יחד עם המשך החיים ובניית משפחתי שלי בית הילדים היה, מתחילת דרכי בו, מקום עבודה וגם חלק אינטגרלי מהחיים עצמם. לפעמים החלקים השונים של חיי נפגשו והתאימו אחד עם השני כמו פאזל ולפעמים לא...
לפני כשנתיים פרשתי מבית שרמן אחרי כמעט 40 שנות ניהול. בהזדמנות זאת הזדמן לי לפגוש הרבה בוגרים שעברו דרכי כילדים. לפגוש אותם ולהיזכר בהם היתה חוויה מדהימה ומרגשת ממנה למדתי הרבה והרגשתי שתרמתי "את חלקי בעולם הזה."
באלבום הפרידה שקיבלתי מופיעים השורות הבאות שאינני יודעת מה מקורם ומי כתב אותם. אולם בעיני הן יפות ומשקפות הווי שלם.
יש מקומות שאתה עובר בהם
מביט לצדדים וממשיך הלאה
ויש אנשים שאתה פוגש אותם
מחייך קלות וממשיך הלאה
אבל רק מעט אנשים ומקומות קיימים
שאתה עובר דרכם ונשאר
כי טוב לך שם וחם
וקשה מאוד להמשיך הלאה
ויש אנשים שאתה נקשר ואוהב
וגם כשאתה ממשיך הלאה הם ממשיכים איתך בלב
כולי תקווה שאצליח ללוות ולבלות עם "הגיל הרך הפרטי שלי", נכדי הקטנים והיקרים, שאזכה לראותם גדלים ומתפתחים.
אוגוסט 2020
