Escrito por Erela Thalenberg Lerer, filha da Lea
נכתב על ידי אראלה טלנברג לרר, ביתה של לאה
אמי לאה נולדה באוגוסט 1927 בעיירה סְטָשוֹב בפולין, בת בכורה לפרלה (לבית בוכמן) ולשמואל שטיינבאום. כשנה וחצי אחר-כך נולד שם גם אחיה ישראל.
בגיל ארבע, בערך, היא הגרה עם אמה ואחיה לסאו-פאולו, ברזיל, שם כבר חיכה להם האב, שמואל, שהיגר לפניהם
בסאו פאולו התגוררה המשפחה בבית נאה ברחוב ז'וֹרְזֵ'ה וֶלְיוֹ 89. הרחוב, שנמצא בשכונת פּוֹנְטֵה פִּיקֶנָה ('גשר קטן'), זה היה רחוב לא סלול שדרך עפר כבושה חיברה בין בתיו, קרוב לאָוֶונִידָה טִירָדֵנטֶס ולמועדון הספורט קְלוּבֶּה טִייֵטֵה. בקצהו האחד של הרחוב גרו כמה משפחות איטלקיות, שעם ילדיה של אחת מהן במיוחד לאה היתה מאוד מיודדת בילדותה. רק פעם בשנה, לקראת חג הפסחא, היו ילדי האיטלקים מטפסים על העץ שמול בתי היהודים ברחוב, תולים שם בובה של יהודה איש-קריות, מכים אותה ואחר-כך שורפים אותה. אחיה הצעיר של לאה, ווֹלף (שנולד בברזיל ומתגורר שם עד היום) היה יוצא אז לרחוב וזורק אבנים על הילדים האיטלקים, למגינת ליבה של אמו. הבית היה בית יהודי מסורתי. אביה של אמי, שמואל, השקיע מאמצים רבים בניסיונות להציל קרובי משפחה שלו מפולין ואת אלו שהצליח להביא לברזיל היה משכן תחילה בביתו, עד שהסתדרו. מסורת האירוח שלטה בבית תמיד, גם מאוחר יותר, ורבים מחבריהם לתנועה של לאה וישראל התארחו בו בתקופות שונות ונהנו מתבשיליה של דונה פאולינה, אם אמי וסבתי.
לאה למדה בבית הספר היסודי היהודי-ברזילאי רֵנָסֵנְסָה – התחייה – במשך 5 שנים. בכיתה ג' הגיע לכיתה שלה גם מי שלימים היה לאבי, אהרן טלנברג. את לימודיה התיכוניים עשתה לאה בתיכון ברזילאי כללי, זִ'ינַאזְיוֹ דוּ אֵסטַאדוֹ. באותן שנים היא התרועעה עם אנשים בני כל הדתות והמוצאים, ופלרטטה עם הקומוניזם, שכן היו לה חברים יפאניים שרובם היו קומוניסטים. גם אספרנטו היא הלכה ללמוד בהשפעתם.
עוד כשלאה למדה בתיכון, הגיע לביתה ידיד של אחיה ישראל, דב צמיר, שבא מעירו סַאנְטוֹס והתגורר אצלם בבית. באמצעותו לאה התוודעה לסֵנְטרוֹ אֵבְּרֵאוּ-בְּרָזִילֵיירוֹ. היא החלה לפקוד את המקום ולהשתתף בהרצאות ובפעילויות האחרות שנערכו שם, וכך נודע לה על קיומה של הסוכנות היהודית, ובין השאר גם על תכנית לימודים חד-שנתית שהסוכנות קיימה בארץ ישראל עבור נוער יהודי מהתפוצות: המכון למדריכי חו"ל. היא החלה להתעניין מה אפשר לקרוא על הארץ. חיפושיה העלו ספר אחד בלבד שהיה קיים אז בפורטוגזית על ארץ ישראל והיא חזרה וקראה בו עד שידעה אותו כמעט בע"פ. לאחר מכן היא ניגשה למבחני קבלה למכון והתקבלה.
בסוף 1947 הגיעה לאה לישראל בחברת עשרה צעירים ברזילאים נוספים, למכון למדריכי חו"ל. באותה קבוצה היה גם אהרל'ה טלנברג, אבל אז היו ביניהם קשרי ידידות בלבד. במכון הם למדו מפי טובי המרצים והמדריכים שהיו אז בארץ: הארכיאולוג הימי אלישע לינדר, זאב וילנאי, עדה ברודסקי, גורית קדמן (ה"גורו" של ריקודי העם, שהדריכה אותם בתחום זה יחד עם בתה אילה), ועוד רבים אחרים. הם טיילו לאורכה ולרחבה של הארץ וליוו את המלחמה מקרוב בטיולים למקומות ששוחררו/נכבשו. התקופה שהיא עשתה כאן במכון, תקופה שחפפה את הכרזת המדינה ומלחמת השחרור, היתה תקופה מכוננת בחייה. היא מצאה את זהותה והבינה שמקומה כאן, בישראל.
ביולי 1949 היא שבה לברזיל והחלה לעבוד בתנועה, בעיקר בהוראת עברית ובהדרכת שירה ומחולות-עם ישראלים. בזמן שהיתה בארץ הוקמה התנועה ומעט אחר-כך החלו תכניות "ההכשרה" בז'וּנְדְיָאאִי. היא ואהרל'ה, עוד לפני שהיו לזוג, היו נוסעים ללמד בהכשרה עברית, ו(היא) גם שירים וריקודי עם ישראליים.
ב-30 במארס 1952 היא נישאה לאבי, אהרל'ה טלנברג, ונסעה עמו בשליחות התנועה לסניף בריו-דה-ז'ניירו. לקראת סוף אותה שנה הם החליטו לעלות ארצה. בדצמבר 1952 הם הגיעו לארץ, קודם לאפיקים ואחר-כך לביקור אצל בני דודיה בתל-אביב. לקיבוץ ברור-חיל הם הגיעו בסוף ינואר 1953. לאה היתה בהריון עם גיורא, ועבדה קודם בשדה, אחר-כך במטבח, ברחיצת הסירים השחורים הענקיים שעמדו על הפתיליות. האחראי על המטבח היה דב רוזנהק, שהיה "בסדר גמור", לדבריה, אבל היו שם גם אנשים שניצלו אותה... בסוף ההיריון הכניסו אותה לעבוד קצת במכבסה ובמחסן. כשלושה שבועות אחרי הלידה הנשים היו צריכות לעבוד בניקוי שירותים, וכך גם היא: ניקתה שירותים, הלכה להיניק, ועבדה בתורנות בבית התינוקות. בהתחלה הם גרו בבית הוריו של דן קורצווייל, שהגיעו לפני כן לביקור ממקום מגוריהם באנגליה. אחרי הלידה היא ואבי עברו לגור בצריף שבו גרו מספר שנים, עד שעברו לדירת חדר וחצי בנויה.
ב-1957, כשהחלו להגיע לקיבוץ קבוצות של נוער מדרום אמריקה מטעם "עליית הנוער", לאה עבדה כמטפלת שלהם. כשחלק מקבוצה זו עברה ללמוד בבית הספר האזורי, היא ליוותה אותם לשם ועזרה למורה בהוראה.
שני ילדים נולדו ללאה ולאהרל'ה בברור חיל: באוגוסט 1953 נולד גיורא, אחי הבכור, ובאוגוסט 1956 אני, אראלה. כנראה שהצרות שעשיתי להורי מגיל צעיר מאוד (בכיות בלתי פוסקות במשך לילות ארוכים, דרישות לזמנם אליי, תכף ומיד, והפרעה מתמדת לכל דיירי סביבת הפעוטון שלי) הביאו את אימא שלי כבר בסוף שנות החמישים לנסות לכונן בקיבוץ לינה משפחתית. אולם מאבקה לא צלח את ההצבעה באסיפה הכללית. רק 30 ומשהו שנים מאוחר יותר, בשנות השמונים של המאה העשרים, אחרי שבגרתי, יצאתי מהקיבוץ והייתי לאם בעצמי, עבר ברור חיל, כקיבוצים רבים אחרים, ללינה משפחתית.
במשך שנים מספר, במהלך שנות השישים וראשית שנות השבעים של המאה העשרים לאה עבדה כמורה לחינוך מיוחד בבית הספר האזורי "שער הנגב". ב-1972 היה לה ויכוח גדול עם בנימיני, האחראי על החינוך המיוחד בתנועה הקיבוצית. היא טענה שיש לשלב חלק מתלמידי החינוך המיוחד בכיתות רגילות, והוא לא הסכים. בעקבות כך, ב-1973, אחרי מלחמת יום כיפור, היא עזבה את בית הספר האזורי ועברה לעבוד בשדרות, בבית ספר "אורים" לחינוך מיוחד. במהלך אותן שנים היא גם עבדה כמטפלת של כיתות נוער בקיבוץ. באותה תקופה היא החלה ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים לתואר ראשון בחינוך מיוחד ובהיסטוריה של עם ישראל, תחום שגילתה בו עניין עצום מאז ומתמיד. אחרי שהשלימה את התואר הראשון, לאה השלימה גם תואר שני בייעוץ חינוכי באוניברסיטה העברית. את שני התארים היא השלימה בזמן קצר יחסית, תוך כדי עבודתה כמורה בבתי הספר "שער הנגב" ו"אורים" וכמטפלת של בני נוער בקיבוץ, כשהיא נוסעת בטרמפים ובאוטובוסים לירושלים ובחזרה הביתה לברור חיל.
לדבריה, את הארץ היא החלה להכיר באמת רק כשהלכה לעבוד בשדרות, קודם בבית-ספר "אורים" ואח"כ בפרויקט ון-ליר, תחת ניהולו של אלברט פרץ (אחיו של עמיר פרץ). פרויקט ון-ליר נועד לספק תמיכה לפעוטות בני משפחות עולים בשדרות. הקבוצה הראשונה שנהנתה מהדרכותיהם של מדריכי הפרויקט כללה פועלים ממפעלי המועצה האזורית שער הנגב, הורים לילדים עד גיל שלוש. מרכזי הפרויקט הכשירו מדריכים ואלה הגיעו לבתי המשפחות והנחו אותן כיצד להעסיק, לפתח, להאכיל ולחנך ילדים צעירים עד גיל הגן בבית. בשלב מאוחר יותר המדריכים הדריכו אותם גם בהכנת הילדים לכניסה לגני הילדים.
גם בעבודתה בפרויקט ון-ליר באו לידי ביטוי המעורבות הגדולה, הטוטאליות והאכפתיות שלה. אבא שלי התלונן לא מעט על כך שהיא אינה יודעת להפריד בין העבודה ל"אחרי העבודה", וממשיכה לסבול גם בבית את סבלם ומצוקותיהם של האנשים שעמם באה במגע בעבודתה.
פעמיים במהלך השנים היא התלוותה אל אבי לשליחויות בברזיל: בפעם הראשונה, בין השנים 1962-1965, בשליחות מטעם מחלקת הנוער והחלוץ של הסוכנות היהודית לא"י (בתנועת "איחוד הבונים" בסאו פאולו), ובפעם השנייה בין השנים 1976-1979 כשאבי שימש כשליח עליה ראשי בדרום אמריקה, מטעם מחלקת העלייה של הסוכנות. מהשליחות האחרונה היא חזרה לעבודתה בשדרות, שאותה עזבה ב-1986.
עם סיום עבודתה בשדרות היא החלה לעבוד במשרה מלאה בקיבוץ, כרכזת הטיפול בחולים הכרוניים ובקשישים, תפקיד שלמעשה ייסדה בקיבוץ. היא עבדה בשיתוף פעולה מלא עם רופא הקיבוץ ושתי האחיות אז, דניז ואפרת. כחלק מיוזמותיה המשותפות עם צוות המרפאה בתחום הטיפול בחולים ובקשישים הוקם "הסיעודון" הראשון, המקורי, מעין בית מוגן להוריהם המזדקנים של חברי הקיבוץ. הסיעודון הוקם במבנה של "הנעורון" הראשון בקיבוץ, שבו גרתי אני כנערה בשנות השבעים של המאה העשרים. אמה של לאה, סבתי פרלה, הלא היא דונה פאולינה (שעלתה לארץ עם סבי שמואל ב-1957, והתגוררה מאז לצד שני ילדיה – לאה וישראל – בקיבוץ) התגוררה גם היא בערוב ימיה בסיעודון ההוא. (מאז עבר הסיעודון כמה גלגולים, פניו השתנו לגמרי והבעלות עליו נמצאת כעת בידי רשת בתי הסיעוד "עמל".)
כרכזת הטיפול בקשישים ובחולים, לאה החלה להסדיר את כל הנושאים הקשורים בקצבאות הביטוח הלאומי, שעד אז, כדרכם של צעירים אולי, איש לא נתן עליהם את הדעת. היא דאגה שהאנשים שהיו בטיפולה, אלה שגרו בבית ואלה שגרו בסיעודון, יקבלו כיסוי מהביטוח הלאומי לטיפולים השונים שלהם נזקקו.
לאה אהבה תמיד לקרוא, ואהבה מאוד היסטוריה, תחום שנתן לה מעוף להבין את התפתחות העמים בעולמנו, ובעיקר את דרכן של היהדות והציונות. כל השנים האלה, וגם כיום, לאה מרבה לקרוא ומגלה מעורבות גדולה בנעשה בארץ ובעולם. מאז ומתמיד היא היתה אישה חכמה, דעתנית, בעלת חוש מוסרי מפותח, שלא ידעה להסתיר את דעותיה ורגשותיה. היא תמיד הביעה את דעתה בכנות, גם אם לא תמיד לשביעות רצונו של השומע, וניסתה בכל מאודה לעזור לאדם הפרטי, ולו במחיר של מאבקים עם המוסדות והממסד.
בשנים האחרונות לחייה, כשדעתה היתה עדיין צלולה, הגישה שלה לארץ, לפוליטיקה, לציונות ובכלל השתנתה, יחסית לדעותיה בימי המכון. היא אמנם לא נעשתה אנטי ציונית, אבל היתה מודאגת מאוד מהדרך של המדינה ובעיקר מזו של הפוליטיקה. אז, היא נהגה לומר, לא היו כל ה"פרשיות" שיש היום, או לפחות הן היו מוצנעות.
