Biografia escrita por Erela Thalenberg Lerer, a filha de Arahale (em Hebraico)
נרשם על ידי אראלה טלנברג לרר, ביתן של אהרל'ה
אבי, אהרל'ה טלנברג, נולד בויסבאדן, גרמניה, למשפחה יהודית אורתודוקסית. הוא היה בנם השלישי של יהודה ברוך ופאני (לבית דים) טלנברג. אחריו נולדו למשפחה שני בנים נוספים. בשנת 1933, כשכבר למד בבית-ספר כללי בגרמניה, יצאה המשפחה מגרמניה לאנטוורפן שבבלגיה, שם התגוררו סבו וסבתו מצד אמו. באנטוורפן החל ללמוד שוב בבית הספר, הפעם בבית ספר חרדי שבו בנוסף ללימודי דת נלמדו גם מקצועות כלליים. כל אותו זמן ניסה אביו להשיג ויזה לארצות הברית, או לכל הפחות לארגנטינה. בפגישה מקרית עם מכרה הציעה לו זו ויזה לברזיל. אביו, יהודה ברוך, קיבל את ההצעה והפליג לברזיל. כעבור זמן מה, שלח האב לאשתו ולילדיו שנותרו בבלגיה כסף (וויזות), ואלה הצטרפו אליו בסאו פאולו שבברזיל.
בסאו פאולו התגוררה המשפחה בבּוֹן רֵטִירוּ, השכונה שבה התיישבו רבים מהמהגרים היהודים שהגיעו מאירופה במחצית הראשונה של המאה ה-20. אחרי שורה של התחלות לימודים בבתי ספר דתיים וציבוריים (שהתחלפו זה בזה בכל פעם שאביו הסתכסך עם מי מפרנסי בית הספר או לא ראה בעין יפה את אופן ההתנהלות שם), נחת אהרל'ה לבסוף בכיתה אלף בבית הספר רֵנָסֵנְסַה ("התחייה"), בית ספר יהודי-ציוני, לא דתי. הנהלת בית הספר הגיעה עם אביו, סבי, לפשרה מיוחדת: בשיעורי תנ"ך או משנה יותר לילדיו לחבוש כיפות לראשיהם. חוק לימודיו הפורמאליים של אבי בא אל קיצו כבר בכיתה ד' או ה': סבי החליט להוציאו מבית הספר. מעט אחר-כך הוא כבר החל לעבוד.
מרכיב מרכזי בהנחלת ההשכלה והתרבות בבית המשפחה היו השיעורים שהעביר סבי, שהיה אדם משכיל מאוד, לבניו בימי שבת וראשון: השבת הוקדשה ללימודי קודש ויום ראשון להקניית ספרות ותרבות גרמנית וספרות העולם שתורגמה לגרמנית. הסקרנות האינטלקטואלית אפיינה את אהרל'ה כבר מגיל צעיר; לא זו בלבד שהיה היחיד מבין הבנים שהתעניין באמת בשיעורים האלה, הוא גם אהב לקרוא והרבה לעשות זאת מקטנות. את היעדרויותיו של אביו הוא ניצל לקריאת חומרים שהאב אסר עליו לקרוא (לא ספרי זימה חלילה; ספרים כמו "אוצר אגדות התלמוד", למשל).
בשנת 1946, כשהיה בן עשרים בערך ולמד בסמינר למורים, פגש שם חברים שפעלו במסגרת חטיבת הנוער במרכז העברי-ברזילאי (Departamento Juvenil do Centro Hebreu -Brazileiro . תנועת הנוער הציונית עוד לא היתה קיימת אז; פעילויות מסוג זה נאסרו בתקופת הדיקטטורה של זֵ'טוּלְיוּ וַרְגָאס). אהרל'ה הצטרף אליהם וכך הכיר את מי שאחר-כך ייסדו את תנועת הנוער הציונית. שם, למעשה, החל להתגבש הגרעין המייסד של תנועת "השומר הצעיר". אהרל'ה, שהיה עדיין דתי, לקח חלק בפעילות התנועה. אחר-כך נוסדה תנועת "דרור החלוץ הצעיר", שבה היה חבר מראשיתה. באותה תקופה ניהל ולימד בבית-ספר ליידיש בעיר החוף סָנְטוּס.
מעט אחר-כך התקיימה תחרות להשתתפות ב"מכון למדריכי חו"ל" בישראל, אז פלסטינה. אהרל'ה ניגש למבחנים והתקבל. בסוף דצמבר 1947, הוא הפליג לישראל עם עשרה צעירים נוספים מברזיל, וביניהם גם אמי – לאה שטיינבאום – שאז עוד לא היה ביניהם קשר רומנטי. בנסיעה לישראל הוא כבר לא היה דתי, אם כי התרבות והאמונה היהודית ליוו אותו כל חייו, כחלק מהזהות הפנימית שלו ובעיקר כחלק מהעיסוק האינטלקטואלי שלו. את הסטייק האחרון בחייו הוא אכל בדרך לארץ, במסעדה ברומא. מאז דבק בצמחונות.
המשלחת הברזילאית הקטנה שהגיעה למכון למדריכי חו"ל עגנה בנמל חיפה בשלהי 1947, אחרי שבנמל תל אביב האנגלים לא אפשרו לאוניה שלהם לעגון. גם בחיפה הם לא הורשו לרדת מהאוניה אלא כעבור זמן ממושך. באותה עת ירו הערבים מהעיר התחתית בחיפה והקבוצה הובלה במכונית משוריינת מהנמל למלון בעיר. באותו לילה יצאו חברי הקבוצה לסיור בעיר ונכנסו לבית קפה, שבגלל היריות מהעיר התחתית היה שרוי – כמו העיר כולה – בהאפלה מוחלטת. ברגע שנודע בקפה שהנכנסים הגיעו מברזיל, פצחה התזמורת שניגנה במקום בנגינת "Tico-Tico no Fuba". מכיוון שהדרך לתל אביב היתה סגורה בפניהם בשל התקפות של ערבים חמושים, הקבוצה נשארה עוד ימים אחדים בחיפה ואחר-כך הובלה ברכב משוריין לזיכרון יעקב ומשם באוטובוס לתל אביב. הלימודים היו מתוכננים להתקיים בירושלים, אבל העיר היתה נצורה. מכיוון שכך, הם נשארו מספר שבועות במלון "המזרח" בתל אביב ואחר-כך עברו לקיבוץ גבעת השלושה, שם התקיימו לימודי המכון במקום בירושלים. לא רחוק משם, בבית החולים ע"ש בילינסון בפתח תקווה, היה בית ספר לאחיות. מכיוון שרוב הגברים בסביבה היו מגויסים באותה עת, הגברברים הברזילאים נהנו מיתרון ממשי. או, כפי שאהרל'ה אמר זאת, בעיקר נהנו אלה שידעו ליהנות. במכון הם למדו מפי טובי המורים והמרצים בארץ עברית, לימודי ארץ ישראל, ספרות, תנ"ך, שירים וריקודים ישראליים. בלימודים העיוניים חולקו התלמידים לרמות, לפי היקף הידע שלהם בעברית. ברמה הראשונה למדו רק שלושה וביניהם אבי, שכבר היה מורה מוסמך לעברית. במסגרת המכון הקבוצה שהתה גם בקבוצת גבת למשך מספר חודשים, ושם עבדו בקיבוץ וחוו את חיי השיתוף. לשמחתם הרבה, אהרל'ה ונפתלי צ'רשניה (לימים צורן) קיבלו מיד בהתחלה הזדמנות לעבוד בעבודה "יצרנית": ערבוב זרעים לתערובת מאכל לבעלי חיים: "ההתפכחות הגדולה ביותר שחווינו מאשליות, "כך תיאר זאת כעבור שנים. שבוע אחר-כך הוא שובץ לעבודה יצרנית באמת, בשדה הבצל, עבודה שכמעט גרמה לו לחזור בו מהשאיפה לעלות ארצה אחרי המכון.
מאחר שנקלעו לארץ בעיצומה של מלחמת השחרור, חברי הקבוצה ליוו את הקרבות מקרוב בטיולים רגליים לכל מקום שנכבש, או שוחרר. ביום הכרזת המדינה הם צעדו ברגל מגבעת השלושה לתל-אביב. איש לא ידע היכן יתקיים המעמד, המיקום היה סודי כנראה. כשהקבוצה הגיעה לתיאטרון הבימה, בקצה שדרות רוטשילד, המדריך שמע ממקלט רדיו שפעל באחד הבתים שהכרזת המדינה מתקיימת במוזיאון בשדרות רוטשילד. מיד פתחו כולם בריצה למקום וכשהגיעו לשם, בן גוריון והאחרים בדיוק יצאו מהמוזיאון. בסרט שצולם במקום, ומשודר עד היום בהזדמנויות שונות בטלוויזיה, אפשר לראות כמה מחברי הקבוצה (ביניהם את אמי לאה ואת נפתלי צ'רשניה/ צורן, את דוד שטולמן ולשבריר שנייה גם את אבי) רוקדים מול המוזיאון. עבור כולם, המעמד הזה היה חוויה מרגשת מאין כמוה. במהלך שהותם במכון התהלכו בברזיל שמועות שאבי נהרג בהפצצה האווירית של התחנה המרכזית בתל אביב. יש לציין ששירותי דואר סדירים לא פעלו אז בארץ. המזל היה שהשמועות האלה לא הגיעו להוריו. השהות בארץ באותה תקופה, שהתארכה מעבר לשנה בגלל המלחמה, היתה חוויה מכוננת שהותירה את רישומה העז בחייו של אבי (ובחייה של אמי, שנהגה לומר כי זו היתה השנה החשובה בחייה.) למרות שחזרו אחר-כך לברזיל, הם כבר ראו עצמם כישראלים והתכוננו לעליה ארצה.
עם שובם לברזיל ב-1949 הם מצאו תנועה שצמחה מעשרים איש, שהיו שם בעת שיצאו למכון, לאלף איש. בצד העבודה בתנועה, עבד אבי בכדי להתפרנס גם בעבודות נוספות, בעיקר בהוראה. החברוּת שלו עם אמי החלה אז, תחת כנפיו החוסות של ישו במרומי הקוֹרְקוֹבַאדוֹ בריו-דה-ז'ניירו. אחרי ה"לאפה" שכונה בסאו פאולו בה התקיים סמינר אינטנסיבי של שלושה ימים שבו הוחלט שכל חברי התנועה (להוציא שלושה) יעזבו את לימודיהם באוניברסיטה ויצאו לרכוש מקצוע טכני "מועיל" לקראת "ההגשמה" (העלייה ארצה), אהרל'ה עזב את לימודי הסוציולוגיה הפוליטית באוניברסיטה והלך לקורס נגרות, שאותו לא השלים משום מה . . . (גם אמי עבדה אז בתנועה, ובעיקר לימדה שם שירים וריקודים ישראליים שלמדה בעת שהותה במכון). אחרי שהתחתנו ב-1952, יצאו הוריי לשליחות בסניף התנועה בריו-דה-ז'ניירו.
אהרל'ה ולאה עלו ארצה בסוף דצמבר 1952, לקיבוץ ברור-חיל, והצטרפו לגרעין המצרי שייסד אותו ב-1948 ולברזילאים הראשונים שהצטרפו אליו ב-1952. אהרל'ה היה היחיד מחמש אחיו שעלה ארצה. כל האחרים נשארו בברזיל. אחרי תקופה לא קלה של עבודה בשדה, הוא מילא בקיבוץ תפקידים רבים אחרים. שטיפת כלים, למשל. לטענתו, בשלב מסוים הוא היה לשוטף הכלים הטוב ביותר במזרח התיכון. שלושה ימים בשבוע שטף כלים ובשלושה האחרים עבד כמורה. תנאי החיים בראשית הקיבוץ היו קשים: הם התגוררו בצריף עץ קטן, בלי מים זורמים, בלי שירותים, בכלל, בלי דבר. כעבור זמן לא רב אהרל'ה נשלח לסמינר למורים בירושלים, הסמינר הכי נחשב אז בארץ. לימדו שם גדולי הפרופסורים בארץ. אמי, שבינתיים ילדה את בנם הבכור גיורא (באוגוסט 1953), נשארה למעשה לבדה בקיבוץ; אבי היה מגיע לקיבוץ רק אחת לשבועיים, לסוף השבוע. עם סיום הלימודים הוא חזר לקיבוץ ושימש כמזכיר (בפעם הראשונה מתוך שלוש בסך הכול). אברהם הצמרי (מושקה) יצא אז לברזיל וארגן קבוצה של עליית הנוער שהגיעה לקיבוץ. אחרי שהצמרי עזב את הקיבוץ, הפך אהרל'ה למחנך של הקבוצה הזו ושל קבוצות נוספות שהגיעו בהמשך במסגרת עליית הנוער. הוא לימד אותם את כל המקצועות כמעט, ממתמטיקה ופיזיקה ועד תנ"ך, ספרות ולשון עברית. תוך כדי כך, באוגוסט 1956 נולדתי אני, אראלה, בתו הצעירה.
בהמשך עבד אהרל'ה שנים רבות כמורה בתיכון "שער הנגב" (מורה לתנ"ך בעיקר), נסע פעמיים לשליחויות בברזיל (בפעם הראשונה, ב 1962-1965, בשליחות מחלקת הנוער והחלוץ של הסוכנות, כדי לעבוד בתנועת הנוער איחוד הבונים בסאו פאולו, ובפעם השנייה, 1975-1977 בשליחות מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית). בהמשך עבד גם כגזבר במפעל "דקו" לייבוש ירקות של הקיבוץ, ונמנה על האבות המייסדים של מכללת ספיר בנגב. במכללה הוא שימש תחילה כמפתח פרויקטים מיוחדים ואחר-כך (לאחר הפצרות רבות) כמנכ"ל. למרות שנכנס לנהל את המכללה בשנותיה הקשות ביותר, העבודה שם מילאה אותו מרץ והתלהבות אינסופיים.
במהלך השנים שבהן לימד בבית הספר ואחריהן, הוא השלים בשנתיים (!) תואר ראשון בספרות עברית ובמקרא באוניברסיטת תל-אביב, ואחר-כך תואר שני במחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים. גם חצי דוקטוראט הוא הספיק לכתוב (בתחום המחשבה היהודית, בהנחייתה של הפרופ' רבקה שץ-אופנהיימר), על "הכפירה היהודית מאוריאל דה קוסטה ועד ברוך שפינוזה". צירוף של נסיבות – ביניהן העבודה במכללה ש"שאבה" אותו יותר ויותר, פטירתה של המנחה שלו, ויציאת ספרו של ירמיהו יובל על שפינוזה, שכיסה חלק נכבד מהתזה שבה עסק מחקרו – גרמו לו לנטוש את העבודה האקדמית הפורמאלית. אולם הוא מעולם לא הפסיק ללמוד ולחקור לבדו; אוטודידקט היה תמיד ונשאר כזה.
בערך בחמש-עשרה השנים האחרונות לחייו הוא הוזמן לעתים קרובות ללמד ולהרצות בברזיל, באוניברסיטת סאו פאולו, באוניברסיטת קָמְפִּינָס ובמקומות אחרים, שם העביר שיעורים במקרא ובפילוסופיה יהודית. בד בבד, לכל אורך השנים הוא המשיך לפקוד את האוניברסיטה העברית או את אוניברסיטת תל אביב והיה נוסע אחת לשבוע, צמא דעת כתמיד, לשמוע שיעורים בתחומים שעניינו אותו. לקראת מותו הלא-צפוי נרשם לשיעור מסוים באוניברסיטת תל אביב, אך ביום שבו נפתחה השנה האקדמית באותה שנה, 21 באוקטובר 2001, הוא הובא לקבורה.
כל-כך הרבה מילים וכל-כך מעט אהרל'ה בתוכן. את החוכמה השופעת, את הצניעות, את אהבת הדעת והאדם התמה ואת המתיקות שלו לעולם לא אצליח להעביר במילים. מי שהכיר, ידע.
