ברכה גרינברג יואל- חג שבועות 2020[/caption]
נולדתי בארץ, ברחובות ב-15.8.1950, בת שנייה לאהובה ויעקב גרינברג שעלו ארצה מרומניה ב-1947
.אמא נולדה ב-1925 ביאסי ואבא ב-1924 ברומאן
ילדותה של אמא הייתה קשה, כשהייתה בת 9 אימה חלתה בשחפת ואושפזה רחוק מהבית. לאחר 4 שנים נפטרה ואמא בת ה-12 נותרה
אחראית על ארבעת אחיה. באותה שנה החלה מלחמת העולם השנייה, אביה נש לעבודת כפייה ומשם לא חזר. אחותה נהרגה בהפגזה ברחוב
בסוף המלחמה עלתה אמא לארץ ברגל בעלייה
הורי מתחתנים באיטליה 1946[/caption]
בלתי לגאלית. בדרך לארץ קבוצתה פגשה בקבוצת בחורים מרומאן והיא התאהבה באבי שהיה מאוד דומיננטי בחבורה.
אבא התייתם מאימו בגיל 6, היא נפטרה ממחלת עיניים. אחרי 4 שנות לימוד בבי"ס יסודי, הלך ללמוד חייטות אך עזב והלך לעבוד בעבודות מזדמנות בכדי לעזור בפרנסת המשפחה. בשואה נלקח למחנה עבודה ועבד בסלילת כבישים עד שחרורו ב-1944. התחיל להיות פעיל בתנועת הנוער הציונית "גורדוניה" עד שהתנועה התחילה להתארג
ן, קבוצות-קבוצות, לקראת העלייה לישראל ב"עלייה בלתי-לגאלית". כך הכיר את אמא בדרך והם נישאו ברומא שבאיטליה בטקס צנוע ב
1946.
אבא ואמא השתתפו ב"העפלה", הם לחמו באנייתם נגד הבריטים שרצו למנוע את כניסתם ל"ארץ הקודש". לא היה להם נשק לכך, לכן פרקו מיטות והשתמשו בקרשים כנשק נגד האנגלים, אך לשווא, לא היה להם שום סיכוי נגדם, האנגלים השתלטו על האנייה ולקחו את כולם למחנה מעצר באי קפריסין. הם היו עצורים בקפריסין כשמונה חודשים. כל חודש היו מעלים לישראל מקפריסין 700 עולים לפי תור, מכיוון שאמא הייתה כבר בהריון עלתה לארץ לא לפי התור.
כעבור חודשיים, ב-15.6.47, נולדה ברמת הדר ביתם הראשונה, אחותי הבכורה מלכה, שנקראה על שם אמא של אמא. אני נולדתי שלוש שנים אחריה ונקראתי על שם אמא של אבא.
בהיותי תינוקת גרתי בקסטינייה ובאיזשהו שלב, שאינו זכור לי, עברנו למגדל, עיר שהייתה בעברה ערבית ונקראה בערבית מג'דל עד שנכבשה במלחמת השחרור ב-1948.
במגדל היה לנו בית עם חצר ענקית שבו הייתה שורה של סברס. היו לנו תרנוגלות בחצר ואימי כל בוקר הייתה הולכת עם מקל שבקצהו פחית ואוספת את ביציי התרנגולות שהוטלו בתוך הסברס.
ההורים שלי היו עורכים בחצר יום הולדת משותפת לי ולאחותי מלכה, כי חגגנו בחודשים קרובים אחת לשנייה. אבא היה עובר בין האורחים ואוסף את המתנות לתוך מריצה שהייתה מכוסה במפה יפה.
זו הייתה תקופת הצנע, ואני בפירוש זוכרת איך התענגנו על טעם העגבנייה אחרי הרבה זמן שלא אכלנו אותה.
היות והעיר הייתה ערבית בעברה, במרכזה עמד מסגד נטוש. אימא שלי הייתה חברת ויצ"ו ואני זוכרת איך היא חילקה
בילדותנו במגדל- אני מימין ומלכה אחותי משמאל 1952
עם חברותיה בחצר המסגד מלא בגדים שנתרמו על ידי יהודים מאמריקה.
כשמלכה הלכה לגן הילדים הייתי מאוד קטנה. הייתי רודפת
אחריה כי רציתי להיות איתה גם בגן אך אף פעם לא הרשו לי. כשגדלתי קצת והלכתי בעצמי לגן, זכור לי שבשולחן הציור, הצבע האדום היה הכי מבוקש ולכן תמיד היה חסר, אז הייתי מביאה גיר אדום מהבית. עד היום הצבע האדום מאוד חשוב לי בעיצוב המראה שלי ואני אוהבת צבעים חמים.
למלכה הייתה חבורת חברים גדולה ממני. תמיד השתרכתי אחריה ואחרי חבריה כי היינו רק שתינו בהפרש של שלוש שנים. זכור לי שלאותם חברים היה בור חפור באדמה בחצר שלהם, משהו בסגנון סיפורי חסמב"ה, שם בילינו הרבה שעות במשחקים דמיוני
ים.
ילדותי באשקלון
בגיל 5 עברנו ממגדל לאשקלון, באותה תקופה הן היו שתי ערים נפרדות לגמרי. אשקלון הייתה אז רק בת 4. עברנו לבית חדש בשכונת יובל גד שהייתה בנויה שיכונים-שיכונים בחולות ליד שפת הים. מול הבית שלנו גדל
משפחתנו במרכז אשקלון לפני העזיבה לברזיל 1960
בחול עץ שקמה עצום שעליו ביליתי שעות רבות בטיפוס ואכילת שקמים. היו שם גם הרבה עצי שיזף והיינו זוללים את פירותיהם כל היום.
בגיל 6 עליתי לכיתה א, בבית הספר "בית יחזקאל".
ביום הלימודים הראשון ריכזו אותנו במרכז העיר על יד השעון ואני התחלתי לבכות כי פחדתי שלא אזכור את הדרך חזרה הביתה! כשאימא שלי הייתה באה לשיחות ההורים בבית הספר, היו משחררים אותה כי למורה לא היו טענות עליי. הייתי ילדה ותלמידה טובה. למורה שלי קראו רחל והיא לימדה אותי מכיתה א' עד כיתה ד, מאוד אהבתי אותה. כשעשו לה מסיבת פרידה בסוף כיתה ד', עשו גם לי פרידה כי באותה שנה, 1960, ירדנו לברזיל. אבא שלי היה ראש מועצת הפועלים, אדם מאוד מוערך ופעיל. אבא חשש שהמשכורת שלו לא תספיק לממן לי ולמלכה לימודים גבוהים בעתיד, לכן החליט לרדת מהארץ לברזיל בעקבות משפחתו של אברהם, חברו הטוב ביותר.
הנסיעה לברזיל
זו הייתה חוויה אדירה! אבא הבטיח לקנות לנו אופניים כשנגיע לברזיל. לכולם אמרתי שאני עצובה ושמחה לעזוב את הארץ. עצובה כי חבל לי על החברים, ושמחה לקראת ההרפתקה הגדולה.
(בקרנבל באוניה עם חציית קו המשווה (אני למעלה רביעית מימין
ההפלגה לברזיל ערכה חודש ימים. עגנו באיטליה וחיכינו
בבית מלון שבוע ימים להמשך ההפלגה באניה אחרת. האניה עגנה בכמה נמלים באירופה בהמשך המסע ובכל פעם היינו יורדים לסיור מודרך בעיר הנמל. הכי זכור לי ביקור בפארק פרחים נפלא בפורטוגל שנקרא "גן כוכב".
אני ומלכה היינו משחקות בללכת לאיבוד באניה, ופעם אחת הגענו בטעות למחלקה הראשונה!
הכי מרשים היה כשהאניה חצתה את קו המשווה באוקיינוס האטלנטי. כל נוסעי האניה התחפשו וערכו קרנבל ולבסוף נבחרו מלך ומלכת קו המשווה.
משפחתי הגרעינית בברזיל עם הולדת יפה (אני משמאל) 1960
הגענו לברזיל לסנטו אנדרה, גרנו מספר חודשים בביתו של החבר אברהם כהתחלה. אבא ואמא החלו להתפרנס כ"קלפרים", ז"א ממכירת סחורות בתשלומים לפשוטי העם. היו ימים שאימא הייתה חוזרת בוכה כי הם לא השיגו אף קונה חדש! לבסוף, הייתה להוריי חנות שהם שכרו במרכז העיר בשותפות עם אברהם ועברנו לגור מאחוריה.
בניגוד לישראל, בברזיל באותה שנה כבר הייתה טלוויזיה צבעונית ואני זוכרת שמאוד התלהבתי מכך.
הוכנסתי לבית הספר היהודי והורדתי מכיתה ד' לכיתה א' בכדי ללמוד את השפה הפורטוגזית, זה לקח לי חודשיים. לבסוף העבירו אותי לבית ספר ממשלתי שהיה בחינם. בסוף השנה עברתי עם ציון טוב למרות קשיי השפה והייתי במקום הרביעי בכיתה!
בכיתה ה' עליתי לגימנסיה שזאת מעין חטיבת ביניים לכיתות ה', ו' ו-ז'. כשעברתי בתיכון לבית ספר אחר, המעבר היה לי מאוד קשה במבחינה רגשית. למדתי במגמת הנדסה.
כשהייתי בת 13, בערך בכיתה ו' או ז', נולדה אחותי יפה, בת הזקונים, ב-12.5.1963.
בלילה שבו נולדה, אבא חזר הביתה מבית החולים והכריז: "מנינה!" (בת בפורטוגזית) אני ומלכה קפצנו מחובקות מרב שמחה!
בתנועת "דרור הקיבוץ המאוחד"
כמו שציינתי, היו לי קשיים רגשיים בתיכון. רק עם הכניסה לתנועת הנוער הציוני "דרור" בשנת 1965, מצאתי את עצמי.
חוזרים מסמינר פיריאפוליס שבאורוגואי שואי 1967 אני עם נייר הטואלט
שם פגשתי את האווירה, את השירים ואת הריקודים הישראלים שאליהם כל כך התגעגעתי. התנועה הייתה בבום רטירו בסאו פאולו. בעירי, סאנטו אנדרה, השליח גרשון פלדר מקיבוץ כפר סולד פתח סניף ואני הייתי בו מדריכה של ילדים צעירים. הייתי חוזרת בלילה לסנטו אנדרה מסניף סאן פאולו עם "רכבת ה-11" שעליה נכתב השיר המפורסם. סרג'יו פלדמן ידידי הטוב היה מלווה אותי הביתה בחשכה ואח"כ לוקח אוטובוס לביתו. בתנועה נתנו לו את הכינוי "סנטו אנדרה"!
המדריך שלי היה השליח אברהם עובד מקיבוץ מעוז חיים. שליחים נוספים שהכרתי היו גרשון פלדר מכפר סולד, צבי הרלינג גם ממעוז חיים, אהרון בצלאל מבית השיטה, קתריאל עפרוני מקיבוץ גשר.
כשנוצר מחסור בבוגרים להדרכה בסניף סאן פאולו, נשלחו אלינו לעזרה בוגרים מסניף ריו, ויטור זלט, רוברטו פקמן ופליפה דוקטורס.
חוזרים מסמינר פיריאפוליס שבאורוגואי שואי 1967- אני , עם סוודר חום, השליח קתריאל מימין
ככלל מאוד אהבנו את חברינו הקריוקס (ילידי ריו) שרובם הגיעו לתנועה מ"מעון הילד", ארגון יהודי שעזר לילדיהם של משפחות יהודיות מעוטי יכולת. הם היו חבר'ה מאוד איכותיים, עליזים ומגובשים כאחים.
מאוד אהבתי את מדריכתי סוניה סדיגורסקי (אח"כ מרשבסקי) שהגיעה אלינו מריו. הדריכו גם שריתה ומרים כולן בוגרות מאיתנו.
בילינו במחנות, סמינרים, נסענו לריו דה ז'נרו ואף לסמינר בפיריאפוליס שבאורוגוואי אליו הגענו בנסיעה של שלושה ימים באוטובוס. בחזרה מהסמינר, עצרה אותנו המשטרה וחקרה אותנו כי חשבה שאנחנו מהפכנים שמאלנים. לבסוף שוחררנו ויצאנו בריקוד הורה! השנים חלפו במהרה והגעתי לכיתה י"ב. בתור אחת מבוגרות תנועת "דרור" נשלחתי ארצה בשנת 1969 ל"מכון למדריכי חוץ לארץ" שבירושלים. אבא התנגד לנסיעתי ואמר שאם אני לא אעבור את המבחן בשרטוט שבו נכשלתי לא אוכל לנסוע. אני בתגובה למדתי ימים ולילות ולבסוף הוצאתי 100 במבחן השרטוט, והייתי מאוד גאה בעצמי!
אבא התנגד לנסיעתי וניסה לשכנע אותי בכל דרך לא לנסוע לישראל כי פחד שאני לא אחזור. הוא אמר, "תראי איך אמא בוכה בגללך!" אך אני המשכתי בשלי, רציתי לנסוע לישראל ורק לו לשנה אחת ולשם כך הוצאתי אישור עצמאות שאומר שהיות שאני בת 18 אני עצמאית להחליט על כך בעצמי. אבא הכריז עליי "ברוגז". הוא לא נתן לי כסף לכרטיס הטיסה ולכן הלכתי עם חבריי לקבץ תרומות במפעלי העשירים היהודים בסאו פאולו. ביום טיסתי אבא ניקה והכין את המכונית המשפחתית והטיל על אברהם חברו להסיע אותי, את אימא ואת יפה לשדה התעופה, הוא נעלם ולא נפרד ממני! בשדה התעופה החזקנו את עצמנו שלא נתרגש, אך יפה, רק בת חמש, הבינה שזו פרידה והתחילה לבכות! אז גם אנחנו פרצנו בבכי...
שנת המכון בארץ
למדנו במכון בקטמונים בירושלים, טיילנו והכירו לנו את כל אזורי הארץ.
עם האורוגואים בפתח המכון למדריכי חו"ל 1969 אני למטה
משק ההכשרה שלי היה שדה נחום ומשפחתי המאמצת הייתה משפחתם של מינקה ודב יואל. בשלב מסוים הגענו לשלושה חודשי עבודה בקיבוץ.
הייתי כותבת מכתבים הביתה אך הרגשתי שהם מופנים רק לאימי, ושאין לי גב מצידו של אבא. עד שיום אחד כתבתי לו מכתב קורע לב, על הרגשתי ועל געגועיי אליו, והוא נשבר וענה לי ש"למרות שמרדת בי, אני גאה בך והוכחת לי שאין מכשול אחד בחיים שתרצי לעבור ולא תצליחי!" זה היה משפט מפתח שמלווה אותי כל חיי. אחרי חצי שנה לשהותי בישראל, אבא הגיע לבקר אותי ולברר אפשרויות חזרה ארצה.
ההכרות עם אלישע
כמו שאמרתי, הייתה לי משפחה מאמצת בקיבוץ, ואלישע, "אחי", היה אחראי על מסיק הזיתים שלנו. פעם אחת, פספסתי את ההסעה למסיק במטעים. אלישע בא לקחת קרטיבים לחבר'ה מהאקונומיה. הוא ראה אותי יושבת על הרמפה של המטבח והסיע אותי בטרמפ למטעים על הכנף של הטרקטור ואף קשר את שק הזיתים למותניי. בנות הגרעין התחילו לרכל ולהקניט אותי, הן אמרו: "תראי איך הוא שומר עלייך, ילדונת!"
(!!!Como te cuida nenita)
בערב 15.8 ערכו לי ב"גטו" מסיבת יום הולדת עם כל הגרעין וצעירי הקיבוץ. "גטו" היה הכינוי של שכונת הגרעין.
נישואי עם אלישע יואל 31.3.1970
אלישע היה האחרון להגיע. כשכולם עזבו הוא נשאר והלכנו לטייל יחדיו בכביש של הפאב. שכבנו מתחת לעץ הדקל כשאורות מעלה גלבוע מרצדים על ההר ולא היו לנו נושאי שיחה משותפים... כך הובילו הדברים ונהיינו חברים...
הייתי חייבת לחזור לברזיל ולהדריך בתנועה! דודתי נעמי ייעצה לי ללחוץ עליו בשאלה האם אנחנו רציניים. לבסוף אלישע נתן את תשובתו בכך שקרא לי "אישתי!" והתארסנו.
הייתי בלי הוריי בארץ. נסעתי עם נעמי דודתי לבחור בד לשמלת כלה והינומה. את שמלת הכלה תפרה לי סלוה, תופרת הקיבוץ. בברזיל, לכל הכלות היו שמלות ארוכות, ואני בחרתי להתחתן עם שמלה קצרה כאות לכך שכעת אני קיבוצניקית ארץ-ישראלית. לימים התחרטתי על החלטתי ללבוש שמלה קצרה, כי אחריי החלו להתחתן בקיבוץ עם שמלות ארוכות!
התחתנו יחד עם עוד זוג, קוקה ואברהם ורשל (אחיו של אריה ורשל חתן פרס הנובל). לחתונה באו אימי עם יפה ומלכה עם בנה בן השנה וחצי, דויד. אבי לא הגיע לחתונה כי חצי שנה קודם לכן הוא הגיע לביקור, אבל שלחנו לו סרט של החתונה.
במכון למדריכי חוץ לארץ ובתנועה כעסו עליי כי הם הפסידו מדריכה אך הרוויחו תושבת חוזרת לישראל.
חיי אחרי החתונה בקיבוץ
אלישע עבד בדיר הכבשים. אני התחלתי לעבוד במטבח ובפעוטון, לא ידעתי לבשל וקרה גם שעשיתי פשלות.
ביקור בגז בדיר
לדוגמא, היה סיר קיטור עם מים מלא בכיכרות לחם מושרות שהיו מיועדות לקציצות הבשר. אמרו לי לסחוט את הלחם, אז סחטתי וזרקתי לפח, סחטתי וזרקתי לפח עד שהמבשלת הראשית ראתה זאת ועצרה אותי. נעשיתי מבשלת ראשית מבלי שידעתי לבשל והייתי צריכה לנהל את הבישול במטבח וגם את הצוות, שכלל בעיקר בנות גרעין. לשם כך הייתי באה כל ערב לאקונומיה ורונקה אשקביץ האקונומית (ממיסדי הקיבוץ) הייתה מסבירה לי איך לבשל למחרת כל מאכל ומאכל.
בשלב מסוים רונקה מצאה אותי כמתאימה ללכת ללמוד בישול במכללת רופין שהכשירה עובדים לקיבוצים. אלישע בדיוק למד שם "ריכוז משק" ובמשך שלושה חודשים נסעתי איתו באוטובוס ללימודים במדרשה. התחלתי לקבל בחילות בנסיעה והסתבר שהייתי כבר בהריון עם מור, בכורתנו!
כשילדתי את מור ב-1971, הייתי איתה 6 שבועות בחופשת לידה ב"חדר" (כך קראו אז לבית החברים).
1976 מור
כשהייתי צריכה להכניס אותה לבית התינוקות, הכינו לנו מסיבה קטנה עם עוגה אך אני רק רציתי לבכות כי הרגשתי שאני כאילו מוסרת אותה! התחלתי לעבוד 4 שעות במטבח והייתי באה ב-10:00 להנקה וב- 14:00 למתן פירות מרוסקים. אחרי זה העדפתי כבר לקחת אותה לנוח יחד איתי ב"חדר".
רמי 1974
בשנת 1973, נולד רמי, בננו השני. כשהייתי בחודש הרביעי להריון, הוריי עם יפה חזרו ארצה באונייה. רמי נולד בהפרש של שנה ו-10 חודשים ממור. לא האמנתי שנולד לי בן, כי היינו רק בנות במשפחתנו. באותה שנה פרצה מלחמת יום כיפורים. ישנתי בלילה במקלט של בית הילדים והייתי מניקה את רמי במקלט... רמי לעומת מור, היה ילד שובב ונועז לעומת מור שהייתה מחושבת וזהירה.
שלוש שנים לאחר מכן, נולד אופיר בני השלישי, ב-1976.
אופיר 1976
במהלך ההיריון קיבלתי דימום ונזקקתי להיות בשכיבה בשמירת הריון, הרופא שבדק אותי לא נתן הרבה סיכויים להריון הזה... ההיריון והלידה עברו בשלום ועם השחרור כשירדתי במעלית עם אופיר, הרופא הזה במקרה גם ירד יחד איתי. אז אמרתי לו: "דוקטור, זה התינוק שלא נתת לו סיכוי!" רופאת הנשים מאוד כעסה שהרופא אמר לי משפט כזה שיכול להכניס כל אישה בהריון לדיכאון! אופיר גדל להיות תינוק יפה ושמנמן בעל שפה עשירה.
מטפלת בפעוטון 1980
קצת אחרי זה, שיניתי כיוון לתחום החינוך, אחרי עבודה של כמה שנים במטבח, באקונומיה ובחדר האוכל. התחלתי לעבוד בבית התינוקות עם מרים כהן ואחר כך בפעוטון עם רבקה בלאס, שהגיעה כעזרה לקיבוץ שלנו מקיבוץ חפציבה. מהן למדתי ולעבוד עם קטנטנים, עד שהתבקשתי לנהל פעוטון בעצמי. עבדתי עם שושנה דרחי והסתדרנו מצוין, שבוע היא הפעילה את הילדים ושבוע אני.
לילך ביתי הרביעית נולדה ב-1981 כשעבדתי בפעוטון. כשילדתי אותה כל אימהות הפעוטון באו לברך אותנו, עשו לנו מסיבה והצטלמנו יחד על הדשא.
אמהות הפעוטון באו לברך כשלילך נולדה 1981לילך 1988
כשעבדתי בבית התינוקות, הייתי מפעילה את הילדים עם תיבות ממוינות וגם הייתי מוציאה אותם לטיול זוחלים מחוץ לשער בית הילדים. הייתי עושה עליהם תצפיות ורושמת את פעילותם. הדבר עורר את השתוממותם ואף קנאתן של מטפלות שראו זאת... בסוף השנה הרשימות הודפסו וחולקו להורים כמתנה. הקיבוץ ראה שאני עובדת יפה בפעוטון וביקש ממני להיות גננת לא מוסמכת בגן הילדים.
נלחצתי ואמרתי שאין לי את הידע המתאים לכך, והם אמרו לי שאמשיך לעשות את מה שאני עושה כעת ויהיה בסדר! הלכתי לתצפיות אצל גננות בקיבוצים הסמוכים והתחלתי לתפקד כגננת אוטודידקטית לא מוסמכת במשך שלוש שנים. הקיבוץ ביקש ממני לגנן ללא הסמכה היות והיו אלה שנים בודדות שבהן היו ילדים רבים בגיל הגן, פתחו להם שני גנים והיו זקוקים לגננת נוספת.
שקד 1990
כשלילך הייתה אמורה לעלות לגן, נשלחתי על ידי הקיבוץ ללמוד גננת מוסמכת בכירה במכללת אורנים, כי לא היה מקובל שאם תגנן את ביתה בגן. הוצאתי תואר ראשון בחינוך וגם תעודת גננת טיפולית.
כשהייתי בשנה ג', נכנסתי להריון עם שקד ביתי החמישית (שבע שנים אחרי לילך). שקד נולדה ב-1987. כשכבר חזרתי לעבוד כגננת בגן, היה לי די קשה להתארגן אחרי הלידה, להניק בבוקר ולהגיע בזמן לעבודה בגן...
העבודה כגננת מוסמכת
השקעתי את כל כולי בעבודה בגננות, אך היה לי תסביך: "במה אני פחות טובה מגננת מוסמכת עם תעודה?". אחרי הלימודים נוכחתי שהייתי טובה. הענקתי לילדים סביבה חינוכית עשירה, אך עתה התעשרתי בידע ויתר הבנה בהתפתחות ופעילות הילד. כששקד גדלה ועלתה לגן, הפעם המשכתי לגנן יחד איתה כי רציתי להעניק לה את מה שהענקתי ליתר ילדי הגן משך השנים. המשכתי לעבוד לאחר מכן משך 20 שנה כגננת-אם בקיבוץ. משך תקופה מסוימת תפקדתי כרכזת חינוך וניהלתי את הגיל הרך יחד עם ניהול הגן.
1987 גננת גן חצב עם החצבים על מסילת רכבת העמק
אחרי 20 שנות עבודה בחינוך יצאתי לראשונה לשנת שבתון. אחריה התחלתי לעבוד כגננת משלימה באשכול גנים בגן-נר וגם ניהלתי שם את ספריית הגיל הרך. מהר מאוד מנהלת האשכול לקחה אותי לנהל עוד גן ועוד גן. בסופו של דבר גיננתי כגננת משלימה במושבים עד פרישתי לפנסיה ב-2012.
מור, רמי ואופיר נישאו וזכיתי מהם לתשעה נכדים מקסימים.
לילך ושקד עדיין לא נשואות והן מאושרות עם בני זוגן.
ב-1997 אימי ואבי עברו להתגורר בקיבוץ בכדי להתמך בי. הם נפטרו בהפרש של 3 שנים...
מלכה אחותי נפטרה בברזיל ממחלת סכרת. בגיל צעיר, רק בת 60...
בפרישה
בסיור צילום באום אל פחם
עם הפרישה ממשרד החינוך, ערכתי משך שנתיים את יומן "השדה" של הקיבוץ שם שמתי דגש על ראיונות של חברים ותיקים ותושבים חדשים. בחרתי להשתתף בחוגים מעניינים בקתדרה האזורית לוותיק של "גיל עוז", שם רכשתי לי גם חברות טובות. לקחתי חוגים עיוניים, כגון צילום, עריכת סרטים, תנ"ך, ארכאולוגיה, ארכיטקטורה, אנתרופולוגיה, לימודי המוח, קולנוע ועוד וגם חוגים לפעילות גופנית כגון פלדנקרייז, צ'י קונג, ביודנסה ומכון כושר. בנוסף אני משתתפת בטיולים נפלאים בארץ ישראל.
אני משתדלת לתרום מזמני בהתנדבות בכל מיני תחומים: עריכת ראיונות וכתבות לשבועון "מעת לעט" של עמותת הוותיק "גיל עוז", אחריות על ארכיון הקיבוץ, מופעי שירה בקיבוץ, שעת סיפור בגני הילדים ולאחרונה התנדבתי גם ל"צוות נראות" כי חשובה לי מאוד נראות הקיבוץ.
לסיכום
עם חמשת ילדינו ביום ההולדת 70 שלי
אני יכולה לסכם שאני מאושרת, בעיקר בשל המשפחה החמה שבנינו. מימשתי את עצמי מבחינה מקצועית ואני מרשה לעצמי כעת ליהנות מחופש ממסגרת. אלישע בעלי האהוב איתי, אנו משלימים זה את זה משך 50 שנה והוא ממלא את כל צרכיי וליבי בגיל השלישי. אנחנו משתדלים ליהנות מהשנים שנותרו לנו. הציר המרכזי של חיי הוא משפחתי האהובה. ביקורים, אירוח ילדים ונכדים, אני מאוד נהנית לפנק אותם!
ההמלצה שלי: תמיד תלכו בעקבות ליבכם, תזרמו עם
אושר עם כל תשעת נכדינו 2018
החיים ותלכו בעקבות התשוקות שלכם!
מאת ברכה גרינברג יואל
שדה נחום - 18.11.2020
